"מִי כַּיהוה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת׃ הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאֹות בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ׃ מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיֹון׃ לְהֹושִׁיבִי עִם־נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמֹּו" (תהלים קיג 5–8).
רמיזות מקראיות נושאות על–עצמן את המטען התיאולוגי של הקטעים אותן הן מזכירות. מזמור קיג 5–8 מצטט, כמעט מילה במילה, את תפילת חנה בשמ"א ב 2, 5, 7–8. תפילת חנה לא רק מכינה את הבמה לעליית דוד בשמואל א–ב, אלא שחזונה משתרע מעבר לדוד, אל מלך המשיח הנעלה אשר יקים את מלכות האלוהים (שמ"א ב 10; שמ"ב כב 51, כג 1). לכן, פשוט בלתי אפשרי שלא לקשר את תפילת חנה לתקווה המשיחית, קשר שלוקס עצמו מדגיש דרך התפילה של מרים (לוקס א 55–46). אין זה מקרי; מילים אלו עצמן, יחד עם ההקשר התיאולוגי שלהן, עומדות באופן מכוון בראש מזמורי ההלל (קיג–קיח).
באופן יוצא דופן, אלו הם אותם מזמורים ששר ישוע עם תלמידיו לאחר סעודת הפסח, בלילה בו נבגד (מתי כו 30, מרקוס יד 26). כאשר שר את אותן מילים, ישוע אימץ את תפילתה הנבואית של חנה, תפילה שצפתה לא רק את חייו של דוד אלא גם את חייו של בן–דוד הגדול יותר. אלוהים אכן "יקימו מהעפר" ו"ירימו מאשפות" (תהילים קיג 7), לא רק כדי "להושיבו עם נדיבי עמו" (פס' 8), אלא גם כדי להושיבו לימינו (תהילים קי 1).
כמו דוד, הוא יידחה ויסבול רדיפות נוראיות. אך לפני גת שמנים, לפני מעצרו ולפני הצלב, ישוע שר את המילים אשר העלו על נס את שמחת ישועתו ואת שמחתנו: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבֹּונִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה׃ מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ׃ זֶה־הַיֹּום עָשָׂה יהוה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בֹו" (תהלים קיח 22–24).
