"שִׁירוּ לַיהוה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוה כָּל־הָאָרֶץ… יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאֹו׃ יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל־אֲשֶׁר־בֹּו אָז יְרַנְּנוּ כָּל־עֲצֵי־יָעַר׃ לִפְנֵי יהוה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתֹו" (תהלים צו 1, 11–13).
בהיסטוריה של חקר תהילים, הושקע זמן רב בלימוד תפקידו של כל מזמור בנפרד כמפתח להבנת משמעותו. כישלונה של גישה זו טמון בכך שהיא שמה משקל פרשני רב מדי על סיפור הרקע, במקום על הקשר הספרותי שיש לכל מזמור בסידור הסופי של תהילים. במילים פשוטות, אין לפרק את ספר תהילים למזמורים בודדים, אלא לפרשו כספר מאוחד אשר חובר וסודר בהשראת הרוח.
עם זאת, אנו אמורים להכיר את סיפור הרקע העומד מאחורי מזמור צו, שכן הוא מופיע כמעט מילה במילה בד"א טז 23–33. מדובר באחד המזמורים שדוד השתמש בהם כדי לחגוג את העלאת ארון הברית לירושלים (ראו דה"א טו–טז). מבט קצר על ההקשר הרחב יותר מגלה עד כמה שירת המזמור – אודות ביאת יהוה לשפוט את הארץ (השוו בין דה"א טז 33 לתהילים צו 13) – קשורה להבטחת האל לכך שבנו ימלוך לנצח מכס דוד. הפרק הבא בספר דברי הימים מגלה בדיוק מהי משמעותה של ביאת יהוה:
"וְהָיָה כִּי־מָלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם־אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹותִי אֶת־זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ וַהֲכִינֹותִי אֶת־מַלְכוּתֹו׃ הוּא יִבְנֶה־לִּי בָּיִת וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסְאֹו עַד־עֹולָם׃ אֲנִי אֶהְיֶה־לֹּו לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן וְחַסְדִּי לֹא־אָסִיר מֵעִמֹּו כַּאֲשֶׁר הֲסִירֹותִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ׃ וְהַעֲמַדְתִּיהוּ בְּבֵיתִי וּבְמַלְכוּתִי עַד־הָעֹולָם וְכִסְאֹו יִהְיֶה נָכֹון עַד־עֹולָם" (דה"א יז 11–14).
לפיכך, מזמור צו מקבל עדות כפולה לכך שאינו רק שיר נחמד שאפשר לזמר בקהילה, אלא נבואה על מלכות המשיח. הן ההקשר הספרותי והן המסגרת ההיסטורית שלו, מעידים על–כך שהמזמור עוסק בשמחה שתעטוף את הארץ, השמיים והים כאשר ישוע ישוב למלוך מירושלים. "וְשָׁמַעְתִּי קוֹל כְּקוֹל הָמוֹן רַב וּכְקוֹל מַיִם רַבִּים וּכְקוֹל רְעָמִים חֲזָקִים, אוֹמֵר: הַלְלוּיָהּ כִּי מָלַךְ יהוה אֱלֹהֵינוּ, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות יט 6).
