"אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין־עוֹד נָבִיא וְלֹא־אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד־מָה" (תהלים עד 9).
ראיתי סרטון על יוצא-צבא ממלחמת וייטנאם שרכש שעון תמורת 300 דולר בזמן שהותו בתאילנד. בשובו לארה"ב, הוא טמן אותו בכספת למשך 50 שנה. שנים לאחר מכן, כשהיה זקוק להכנסה נוספת, הוא נזכר בשעון והחליט למוכרו. הוא פשוט התמוטט כאשר גילה לתדהמתו כי שווי השעון עומד כעת על חצי מיליון דולר.
הוא לא הבין את הערך האמיתי של מה ששהיה ברשותו כל העת. סיפור אמיתי זה יכול לשמש גם כמשל לכישלונו של עם ישראל להעריך את שוויים של הנביאים. היה זמן בו היעדרותו של נביא סימנה את חרון אפו של אלוהים – אסון לאומי עבור עם שנקרא להיות ממלכת כהנים (ראו שמ"א ג 1; איכה ב 9; יחזקאל ז 26; עמוס ח 11).
עם היסטוריה ארוכה של דחיית נביאי האלוהים (ראו ירמיהו ז 25–26, כה 4–7, כ 4–6, כט 19, לה 15, מד 4–5) ודחייתו של גדול נביאי ישראל, הנביא כמשה (דברים יח 15; מה"ש ז 37), היהדות עברה כמעט לחלוטין מסמכות המבוססת על נביאי המקרא לסמכות רבנית. בעוד מיקדנו את מירב תשומת ליבנו לתורה שבעל פה ולמסורות של בני-אדם (משנה, תלמוד וכו'), הנחנו את הנביאים בכספת, מבלי להכיר בחשיבותם ובערכם עברונו, כעם.
תודה לאל, יותר ויותר ישראלים חוזרים למסר של הנביאים וכתוצאה מכך, מוצאים את ישוע. אבל לעת עתה, מנהיגינו ורובו המוחלט של עמנו טרם גילו שהפתרון לכל בעיותינו אינו צבא גדול יותר, דת עשירה יותר, יחסי ציבור טובים יותר, ממשלה שונה או עזרתה של אמריקה. אנו, כעם, נמצא שלום עם אלוהים ושלום בעולם, לו רק כאשר נפסיק ללכת בעקבות חוכמה אנושית וניתן את מלוא תשומת ליבנו למסר של הנביאים.
"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ" (דה"ב כ 20; ראו שמות יד 31, יט 9; יוחנן ה 46, יד 1).
