"לָמָּה יֹאמְרוּ הַגֹּויִם אַיֵּה־נָא אֱלֹהֵיהֶם׃ וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ עָשָׂה׃ עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם… כְּמֹוהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר־בֹּטֵחַ בָּהֶם׃ יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃ בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃ יִרְאֵי יהוה בִּטְחוּ בַיהוה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא… בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהלים קטו 2–4, 8–11, 15).
יציאת ישראל לא הייתה רק ביטוי של רחמי האל כלפי עמו ונאמנותו לבריתו, אלא גם של גדולתו על פני אלילי מצרים (ראו שמות יב 12). בשפטו את אלילי המצרים, חשף אלוהים את חוסר יכולתם להגן או להושיע את אלה שבטחו בהם. לאחר חזרה על "יציאת מצרים והכניסה לארץ" (במזמור קיד), מזמור קטו 8–11 קורא לעם אלוהים, כולל יראי השמים מבין בגויים, "לבטוח ביהוה" חרף הלעג "אַיֵּה־נָא אֱלֹהֵיהֶם" (פס' 2). כשם שיציאת מצרים הראשונה הדגימה את משפטו של יהוה על אלילי מצרים, מזמור קטו קורא לעמו של אלוהים לבטוח בו לקראת יציאת מצרים חדשה וכניסה לארץ חדשה, תוך ביטחון שאלילי הגויים יוכיחו עצמם כחסרי אונים באותה מידה, ביחס לאלוהים חיים.
בתגובה ללעג הגויים, מחבר תהילים פונה לתאולוגיה העומדת בבסיסה של יציאת מצרים הראשונה; אלילי הגויים אינם אלא "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (פס' 4). אין בכוחם לדבר, לשמוע או להושיע את הבוטחים בהם (פס' 8-5). הם חסרי חיים כמו מי שסוגד להם (פס' 8, 17). לעומת זאת, אלוהינו "עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (פס' 15). הגויים סוגדים לאלילים שבראו; אנו סוגדים לאלוהים שברא הכל.
כיוון שאלוהינו "עושה" כל מה שהוא חפץ (פס' 3), בניגוד לאלילים הוא מסוגל לעזור ולהגן על מי שבוטח בו (פס' 9–11), למלא כל הבטחה לברכם (פס' 12–15) ולהעניק להם חיי נצח כך שיברכו ויהללו אותו לעולם (פס' 18).
אלילי מצרים לא יכלו להושיע את אלה שבטחו בהם. גם אלילי הגויים לא יצילו את מי ששם את בטחונו בהם. אנו בוטחים באלוהים חיים כי הוא ברא אותנו, לא אנחנו אותו. לכן, אנו מקבלים בשמחה את ברכתו ונותנים את כל התהילה והכבוד לשמו.
"לֹא לָנוּ יהוה לֹא לָנוּ כִּי־לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבֹוד עַל־חַסְדְּךָ עַל־אֲמִתֶּךָ" (תהלים קטו 1).
