"גְּמֹל עַל־עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ׃ גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאֹות מִתֹּורָתֶךָ׃ גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל־תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ׃ גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל־מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל־עֵת׃ גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ׃ גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי׃ גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ׃ גַּם־עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי" (תהלים קיט 17–24).
ידוע שמזמור קיט מדבר על התורה! אך אם נביט מקרוב יותר, נגלה משהו מפתיע: האיש שאוהב את תורת יהוה מתואר גם כעבד סובל. פעמיים במקבץ הפסוקים הנפתחים באות גִּימֶל, המתפלל מכנה עצמו "עבדך" (פס' 17, 23). כפי שראינו לאורך ספר תהילים, המסירות לתורת יהוה נושאת גוונים מלכותיים ומקיימת את הציווי מספר דברים יז 18–20, שמלך ישראל יקרא בתורה ויציית לה (ראו תהילים א–ב, יט–כא, קי, קיח–קיט). ואכן, דוד עצמו מכנה עצמו פעמיים "עבדך" במזמור יט 12, 14.
אך העבד המלכותי שאוהב את התורה מתואר כמי שסובל. הוא חש כגר שבור בארץ (קיט 19–20), השרוי בבוז ובחרפה בעוד השרים יושבים ומדברים נגדו (פס' 21–23). אך במקום לתת לדבריהם לכלותו, עבד יהוה "יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ" (פס' 23).
דיוקן זה מוביל אותנו שוב אל העבד הסובל בישעיה. גם הוא סובל בוז מאת מושלים ומלכים (ישעיה מט 7). ובדומה לעבד במזמור קיט, הוא תלמיד צייתן אשר אוזנו קשובה לדבר אלוהים ואינו נסוג לאחור, אפילו בעודו מוכה ומושפל (ישעיהו נ 4–7).
כיוון שאנו שייכים לעבד יהוה הצייתן והמושלם, תפילתו הופכת לתפילתנו. כאן אנו נתקלים באירוניה יפה; כאשר אנו מתפללים את תפילת העבד, "גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאֹות מִתֹּורָתֶךָ", אלוהים פוקח את עינינו לראות את הדבר הנפלא מכל. או אז אנו רואים כיצד התורה והתהילים מובילים אותנו לעבר עבד יהוה הסובל!
"הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים" (לוקס כד 44–45).
