"נֹודָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדֹול שְׁמֹו׃ וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכֹּו וּמְעֹונָתֹו בְצִיֹּון… מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה׃ בְּקוּם־לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהֹושִׁיעַ כָּל־עַנְוֵי־אֶרֶץ סֶלָה" (תהלים עו 2–3, 9–10).
במזמור הקודם (עה), מצאנו ערבוב מסתורי בין דובר שמיימי בגוף ראשון המזוהה כאלוהים לבין דובר אחר בגוף ראשון אשר זהותו שונה מזו של אלוהים. במזמור עו, המסותרין מעמיק. רק שעתה, הנושא אינו עוסק בזהות האלוהית אלא בנוכחות אלוהים (כלומר, במיקום).
קריאה קפדנית של המזמור מעלה שאלה חשובה: היכן בדיוק נמצא אלוהים? בפס' 2–8, אלוהים שוכן בשלם, כלומר בהר ציון, משם הוא מושל על הגויים. אך ללא התרעה, משכן אלוהים עובר מציון לשמים, בפס' 12-8, משם הוא שופט את כל הארץ. אנו נתקלים לראשונה במיסתורין נוכחותו של אלוהים כבר בתורה, המלמדת שהאל שוכן בו זמנית במשכן (שמות מ 34–35; ויקרא א 1) ובשמים (דברים כו 15). התורה מציגה גם את מיסתורין הזהות האלוהית, שהרי מי בדיוק מדבר אל משה מן הסנה הבוער? האם זה אלוהים? כן. האם זה מלאך יהוה? כן. האם השניים אינם אלא אחד? כן. האם השניים נבדלים זה מזה? כן.
לפיכך, בתהילים עה–עו אנו מוצאים זה לצד זה את המיסתורין הכפול של זהות אלוהים ונוכחותו. באמצעות המילה "מיסתורין", אני מכיר בפרדוקס ולא בסתירה. אלוהים מזוהה באופן מסתורי עם המשיח: שניים שהם אחד. באופן דומה, אלוהים נוכח באופן מסתורי במשיח עלי-אדמות, בעודו נותר בשמים ממעל.
הברית החדשה אינה פותרת את הפרדוקס התיאולוגי הזה, אלא הופכת אותו לאישי ביותר באמצעות ההתאנשות. במיסתורין זה, אנו רואים אלוהים אשר התרוקן מכבוד והשפיל עצמו עד מוות על הצלב במטרה להושיענו. באופן פרדוקסלי, ידיו הבלתי-נראות של אלוהי השמיים, צולקו לנצח בשם אהבתו לעולם.
"אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).
