"יהוה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר מִלָּשֹׁון רְמִיָּה׃ מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשֹׁון רְמִיָּה" (תהלים קכ 2–3).
כבר מבראשית, שפת–השקר הייתה אחד מכלי הנשק הקטלניים ביותר נגד עם אלוהים. זכרו למשל, כיצד הנחש השתמש בלשונו החדה כדי להסית את הזוג הראשון למרוד בבורא; או על הפרופוגנדה המתוכנת היטב של המן, שכלל אמיתות, חצאי אמיתות ושקרים (ראו אסתר ג 8): המן הוליך שולל את המלך וגרם לו לחתום על צו להשמדת העם היהודי, לרבות מלכתו האהובה והאיש אשר הציל את חייו (אסתר ב' 12–23). גם אגרת יעקב מזהירה אותנו מפני הלשון אשר בפינו, אשר "נִצֶּתֶת בְּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם" (יעקב ג 6).
בדרך זו, "העלילה" של שירי המעלות מתחילה עם דובר גולה, הרחק ממקום המבטחים של מקדש אלוהים. הדובר זועק לאלוהים שיצילו מלשונות הנחושות להתעמר בו ובעמו, ותוקפות הן את אופיים והן את אמונתם באלוהים. הנביא–משורר מחזק תמונה זו באמצעות סדרה יוצאת דופן של משחקי מילים וצליל: המילה "לשון" והמילה "שלום" יוצרות ניגוד מכוון. כפי שציין אריך זנגר, בפירושו לתהילים, המילה "רמייה" (פס' 2–3) נגזרת מהפועל רימה, המשמש לתיאור "רֹמֵה קֶשֶׁת" (ירמיהו ד 29; תהילים עח 9). באופן דומה, המילה "שְׁנוֹנִים", המשמשת לתיאור החצים (פס' 4), נשמעת דומה למילה "שיניים", בעוד המילה "רְתָמִים", המתארת גחלים בוערות (פס' 4) דומה לביטוי "רמיה". אפילו שמות האויבים מעלים את דימוי הקשת: "משך" (פס' 5) נשמע כמו הפועל המשמש לשליפת הקשת (ישעיה סו 19; דה"ב יח 33, בעוד אוהלי "קדר" (פס' 5) ידועים כאשפים בחץ וקשת (ישעיה כא 16–17).
הדימויים אכן מרשימים. לשון הרמייה הפכה לנשק קטלני. אך מזמור קכ שואל מה יעשה אלוהים ללשון כזו, והתשובה מגיעה בשפת הנשק בו משתמש האויב: "חִצֵּי גִבֹּור שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" (פס' 4).
הלשון שאלוהים ברא כדי לדבר אמת וריפוי משמשת את אבי השקר כדי להרוג, לגנוב ולהשמיד. מה אפוא ביכולתנו לעשות כדי להישאר אופטימיים, שמחים ונאמנים כאשר אנו מוצאים עצמנו קורבנות של לשון רמיה? כאשר אבי השקר תוקף אותנו בחצים לוהטים, אלוהים אינו מותיר אותנו חסרי הגנה. הוא מלבישנו בשריון שלו, המתחיל ב"חגורת האמת" (ראו אפסים ו 14).
