"כִּי־יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כָּל־הָאָרֶץ… זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ׃ כִּי מֶלֶךְ כָּל־הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל׃ מָלַךְ אֱלֹהִים עַל־גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל־כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהלים מז 3, 7–9).
לפי הגישה הספרותית, ההקשר הוא תמיד המלך. ברגע שמכירים בכך שתהילים מב–מט (מזמורי בני קורח) מהווים יחידה מכוונת המתחילה בספר השני של תהלים, אפשר לראות שאלוהים הוא תמיד המלך. בני קורח מכנים את אלוהים "מַלְכִּי" במזמור מד 5. לאחר הכפפת האומות העוינות בתהילים מה–מו, ישראל והעמים חוגגים את גדולת יהוה בתהלים מז–מח (ראו מז 3, 7–9).
בהתאם להקשר הזה, אלוהים הוא המלך גם במזמור מה: "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ" (פס' 7). מסיבה זו, משבחים את שמו לנצח נצחים (מה 18; ראו מז 2, 7–10, מח 2, 11, 15).
שתי אמיתות תיאולוגיות מתבהרות כאשר קוראים את תהילים מב–מט בהקשרם: ראשית, זיהויו של רש"י את ה'כסא' כאלוהים בתהילים מה 7, נראה כפרשנות פולמוסית נגד הברית החדשה ואינו מתאים להקשר. שנית, זיהוי ה'מלך' כאלוהים באותו פסוק עולה בקנה אחד עם ההקשר. בנקודה זו, אמיתות מזמור מה באה לידי ביטוי במלואה: זהו אישור מפורש לטבעו האלוהי של משיח ישראל, שגם הוא זוכה לשבחים, כגון: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" (ראו מזמור מה 3).
כיוון שההקשר הוא המלך, אלוהים הוא המלך. ומפני שהמשיח הוא המלך במזמור 45, הוא מובן בצדק כאלוהים בכבודו ובעצמו. בעודנו מבינים את האמת הכריסטולוגית הזו, גם אנו יכולים – כמו דוד המלך – לכנות את ישוע: 'אדוני': "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" (תהלים קי 1).
