"פֹּודֶה יהוה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל־הַחֹסִים בֹּו" (תהלים לד 23).
כיוון שמזמור לד חובר כאקרוסטיכון (כך שכל פסוק מתחיל באות הבאה באלפבית), הפסוק האחרון יוצא דופן מפני שהוא פותח באות פ'. פס' 23 בולט עוד יותר לנוכח מזמור כה, הבנוי אף הוא כאקרוסטיכון, אך עושה דבר דומה על–ידי הוספת פסוק אשר מתחיל לא רק באותה אות, אלא גם באותו פועל: "פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרֹותָיו" (פס' 22).
הוסיפו לכך את העובדה שהמילה "פדה" מופיעה ארבע פעמים בספר הראשון של תהלים, ורק בקובץ של עשרת התהלים המתחילים במזמור כה ומסתיימים במזמור לד (תהלים כה 22, כו 11, לא 6, לד 22). החריגה של הפסוקים האחרונים בתהילים כה, לד, אמורים למשוך את תשומת ליבנו לעיצובם המכוון. יש לציין כי הביטוי 'מִכֹּל צָרֹותָיו' מופיע פעמיים בלבד בתנ"ך, במזמור כה 22 ובמזמור לד 7 (ראו גם פס' 18). לכן לא סביר להניח כי הדבר נעשה במקרה. גם תהילים טו עד כד מהווים קבוצה של עשרה מזמורים, בהם מופיעים נושאים משותפים במזמורי המסגרת: "מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ" (מזמור טו 1); "מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה" (מזמור כד 3).
בשל דפוסים חוזרים ונשנים אלו, יש לבחון את המשמעות של נושא ה'פדות' לשם הבנת תהילים כה–לד. אכן, הפדות הלאומית של ישראל, הנושא המרכזי בפסוקים האחרונים של מזמורי המסגרת (תהלים כה 22, לד 23), מותנית בגאולתו של מלך ישראל הסובל (תהלים כו 11, לא 6).
בתוך העיצוב המכוון של תהלים, שחובר בהשראת רוח הקודש, המילים האחרונות של ישוע על הצלב מכות בנו במלוא עוצמתן. דבריו נשענים על אחד מפסוקי המפתח בחיבור של תהילים כה–לד, המתמקד בפדות המשיח: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אֹותִי יהוה אֵל אֱמֶת" (מזמור לא 6; לוקס כג 46). כך אנו נזכרים שוב כי התנ"ך בכללותו עוצב במטרה להפנותנו אל המשיח. משום שאלוהים פדה את ישוע ממוות, הוא מספק לכל הבוטחים בו פדות מכל עוונותיהם (ראו תהלים קל 7–8).
"בָּרוּךְ אֲדֹנָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּקַד אֶת עַמּוֹ וּפְדוּת שָׁלַח לוֹ" (לוקס א 68). "וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל נוֹסָף עַל כָּל זֹאת, כָּעֵת הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מֵאָז קָרוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (לוקס כד 21).
