בית ת': "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהלים קיט 176).
הפסוק האחרון של מזמור קיט, יחד עם מקבץ הפסוקים הנפתחים באות ת"ו (פס' 169–176), מתחנן להבהרה. מדוע אפוא מזמור אשר גדוש בביטויי אהבה לתורת האל ולברכות הנלוות לציות לה, יסתיים בתחינה לישועה? בנוסף, כיצד יכול העבד לסיים באומרו "תעיתי" (פס' 176), כאשר קודם לכן הוא מתעקש שלא "תעה" פיקודי אלוהים (פס' 110)?
מסתבר שאין כאן סתירה. כפי שחוקרים רבים מודים, הפסוק האחרון אינו וידוי על "נסיגה מוסרית, אלא חשיפה לסכנה, אובדן ובדידות בקרב אויבים… (ראו יחזקאל לד 1–12)" (Leslie C. Allen, Word Biblical Commentary, p. 192). העבד אינו מודה שסטה מתורת אלוהים; הוא מתאבל על כך שהוא אבוד כשה בין אויבים.
חשוב לציין כי אותו פועל (תעה) מתאר את יוסף "תועה בשדה", רגע לפני שהוא נתקל בשנאה הקטלנית של אחיו (ראו בראשית ל לז 15, 18–20). יוסף לא תעה מבחינה מוסרית. הוא מצא עצמו אבוד במרחב ולכן חשוף לאויביו. כך גם העבד במזמור קיט. במובן זה, עבד יהוה מתאר עצמו כיוסף שני.
וכאן טמונה ההפתעה: מזמור קיט מסתיים מבלי לענות לתפילת העבד. העבד עדיין אבוד, מוקף אויבים וממתין לישועת אלוהים. לכן, המזמור מסתיים בתפילה שטרם התגשמה, אשר שאר ספר תהילים מבקש לענות עליה. כאשר הופכים את הדף, מה שומעים? העבד עדיין זועק לאלוהים שיושיעו משפתי שקר ומחצי המוות של המבקשים להורגו (תהילים קכ). הזעקה הבלתי נענית של מזמור קיט נושאת אותנו אל פסגת התהילים, עד שסמוך לסופם בן-דוד יושב על כס מלכותו בציון (תהילים קלב) ובני ישראל סוף סוף יושבים כאחים יחד (תהילים קלג).
דבר זה מחזיר אותנו לתמה הקבועה של סדרת ההגויות על ספר תהילים: קריאת תהילים כפי שהתכוון אליו המחבר, פירושה קריאתו כספר משיחי. תהילים מוביל אותנו בדרכו של המשיח אל כס המלוכה; דרך חתחתים העוברת בשנאה בלתי מוצדקת, דחייה, סבל וזעקות לגאולה, לפני סופה הטוב בציון.
"הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים וְאָמַר לָהֶם: כָּךְ כָּתוּב, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִסְבֹּל וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (לוקס כד 44–46).
