"מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃ אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם… כִּי־טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" (תהלים סג 1–2, 4).
על-פי הנאמר במזמור ס"ג, דוד התפלל תפילה זו במדבר יהודה. על סמך מספר קווי דמיון מילוליים ועלילתיים, פרנק-לותר הוספלד מקשר את המזמור לסיפור בריחתו של דוד מאבשלום, הרחק מהמשכן אל המדבר (ראו שמ"ב טו 13–17, 23). הניצוק הפתאומי מאיזור הנוחות מאלץ את דוד לחשוב הדברים החשובים ביותר בחייו. דוד, שהושלך למדבר, הבין עד כמה הוא צמא לאלוהים חיים; הדבר שכאב לו ביותר לא היה הגלות מארמונו, אלא הניתוק מנוכחות אלוהים.
גם אם לעולם לא נאלץ לברוח למדבר, נסיבות החיים גוררות אותנו למקומות בלתי–רצויים. אנו נכספים לשוב לחיינו השגרתיים והמוכרים, אך נאלצים לסבול עד כאב במדבר זר וחסר–נוחות. אך דווקא במקומות כאלו, אלוהים מלמדנו לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. הוא עוזר לנו להבין כי אין עלינו לערוג לחיי נוחות, אלא לאלוהים עצמו. אפילו המיטב שיש לעולם הזה להציע, אינו מסוגל למלא את הריקנות הנפשית מאלוהים. נבראנו בצלם אלוהים ובשבילו נבראנו. ואכן, אלוהים משתמש במדבר החיים כדי ללמדנו, הן שלא על הלחם לבדו נחיה (דברים ח 3) והן כי חסדו של אלוהים טוב מהחיים עצמם (תהילים סג 4).
"כִּי טוֹב־יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי־רֶשַׁע" (תהלים פד 11).
