"לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃ אָמַר נָבָל בְּלִבֹּו אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה־טֹוב… כֻּלֹּו סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טֹוב אֵין גַּם־אֶחָד" (תהלים נג 1–2, 4).
המפתח בנדל"ן הוא המיקום. הדבר נכון גם לגבי פרשנות של טקסטים. מזמור נג חוזר כמעט מילה במילה על מזמור יד, עם כמה שינויים חשובים (למשל, השימוש בשם 'יהוה' במזמור יד, הוחלף ב'אלהים', במזמור נג). עם-זאת, השינוי המשמעותי ביותר מתגלה בהקשר של המזמור. אמנם ניתן לטעון כי דוד אינו נכלל בגינוי המכליל: "אין עושה טוב", במזמור יד (ראו תהילים יג–טו), אך הגינוי בהקשר הספרותי של מזמור נג כולל גם את דוד עצמו.
מיקום מזמור נג בקרב קבוצת תהילים המתיחילם בפסוק הנותן פרטים היסטוריים מחייו של דוד ומקושרים יחד בתמה המסוכנת 'בוא' (תהלים נא, נב, נד), מחייבת אותנו לשקול את משמעות מזמור נג במסגרת הקשרו. כיוון שהפסוק הראשון במזמור נא מגנה את דוד כנואף הראוי למוות, המילים "אין עושה טוב" חייבות לכלול גם אותו. אם להיות כנים, אנו אשמים לא פחות מדוד (ראו רומים ג 9–18).
אך מדוע מחבר תהילים יכלול גם את דוד באותה אשמה? תפילתו של דוד בפסוק האחרון של מזמור נג מספקת את התשובה: "מִי יִתֵּן מִצִּיֹּון יְשֻׁעֹות יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמֹּו יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל" (נג 7). דוד הבין כי הוא, יחד עם עמו, זקוקים נואשות לישועה. הוא הבין שרק דרך בואו של בנו הגדול יותר, תענה תפילתו לאלוהים לברוא בו לב טהור (נא 12). הברית החדשה מזהה את המושיע הזה כישוע, אשר ישוב לציון:
"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם" (רומים יא 26–27)
