"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי… שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת… הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא… לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי… הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ" (תהלים פח 1, 7, 9, 15, 19).
המעבר החד מאויבי ישראל לשעבר ששרים ורוקדים בציון (מזמור פז 7) לקינה ללא שמץ של תקווה (מזמור פח), מרגיש כמו קיטון מי-קרח הנשפכים על ראשינו. שינוי בלתי צפוי זה מזכיר לי את רוממות הרוח שמותירה בי הדרשה בקהילה ואחריה סטירת לחי מצלצלת מ"העולם האמיתי", למחרת בבוקר.
אחד המאפיינים יוצאי הדופן של ספר תהילים הוא יכולתו לחשוף את האתגר הכרוך בעמידה על הבטחותיו האסכטולוגיות של אלוהים (תהילים פז), כאשר הנסיבות בשטח נותנות תחושה של אפלה מוחלטת (ראו תהילים פח 7, 13, 19). אם אלוהים גאל אותנו משאול כדי להושיב אותנו במקומות שמימיים (תהילים פו 13), מדוע יש לנו תחושה כאילו אנו חווים מוות מתמשך (תהילים פח 4, 7)?
שני המזמורים האחרונים בספר השלישי של תהלים מחזירים אותנו במכוון לשפה ולנושאים אשר בהם החל הספר. הם שואלים האם אלוהים דחה אותנו (תהילים עד 1, פח 15, פט 39) בעודנו מגששים באפלה (תהילים עד 20; פח 19). אם אלו המרוחקים מאלוהים אובדים (תהילים עג 27), מדוע אנו מרגישים כה רחוקים מאהבת משפחתנו הרוחנית (תהילים פח 9, 19)? אם אלוהים מסר את הרשעים לאבדון (תהילים עג 18), מדוע הוא שם אותנו בבור תחתיות (תהילים פח 7)? אם אלוהים אמר לנו להביט אל בריתו (תהילים עד 20), מדוע הבטחות הברית נראות כמופרות (תהילים פט 4, 29, 35, 40)?
אם יש לקח חשוב שביכולתנו ללמוד מהספר השלישי של תהלים, הרי שהוא הלקח הבא: הטחת שאלות נוקבות בפני אלוהים, אינה מעידה על היעדר אמונה. אדרבא, זוהי הן הראייה והן המהות של האמונה. בפעם הראשונה שמשה אומר כי אברהם האמין (בראשית טו 6), האמירה ממוסגרת בשאלות קשות שהטיח אברהם באלוהים (בראשית טו 2–3, 7). אם-כן, אולי הגיע הזמן שנתבודד קצת עם אלוהים ונשטח בפניו את כל ה"איך" וה"למה" שלנו.
"אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ" (תהלים פט 50).
