"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב… יִתֶּן־לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל־עֲצָתְךָ יְמַלֵּא… תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל־מָנַעְתָּ סֶּלָה׃ כִּי־תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז׃ חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים כ 1–2, 5, כא 3–5).
כאשר קוראים את מזמורי תהלים ברצף, אפשר לחוש במלוא העוצמה מה משמעותם של חיים המוקדשים לאלוהים, כאשר הוא אינו עונה לתפילותינו בהתאם לציפיותנו. בתהילים כ–כא, דוד מבקש מאלוהים לענות למשיח ביום צרה ולתת לו את כל משאלות ליבו (מזמור כ 2, 5), כולל עטרת זהב ו"אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (כא 3–5).
בכנות גמורה, איננו מוכנים לחוויות המזוויעות שמלך המשיח יסבול לפני שיזכה לחגוג את הגשמת תפילותיו של דוד. עטרת הפז תגיע, אך רק לאחר עטרת הקוצים (מזמור כב) והליכה בגיא צַלְמָוֶת (כג 4). אלוהים יענה לתפילות המשיח במלואן (כ 2, 7, 10), רק לאחר שיזעק שוב ושוב נוכח שמיים דוממים (כב 2–3). אלוהים ייתן למשיח 'חיים' ו'אורך ימים' (כג 6), רק לאחר מוות אכזרי, כאשר בגדיו יחולקו בידי "עֲדַת מְרֵעִים" (כב 15–19).
תפילותיו של דוד למשיח נענות באופן שככל הנראה אפילו הוא לא צפה. בכך שאלוהים אפשר למשיח לסבול ולמות, המוות והקבר הובסו, לא רק עבור המלך, אלא עבור כל שבט, אומה ולשון (מזמור כב 23–32). אלוהים עונה גם לתפילותינו, אך לא תמיד בהתאם לציפיותינו או לפרשנותנו המוגבלת. כאשר מגיעה תשובותו של אלוהים לתפילתנו, הוא נותן לנו מעל ומעבר למה שביקשנו או ייחלנו, כך שהוא לבדו מקבל שבח ותהילה נצחיים.
"וְלוֹ אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כְּפִי כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ, לוֹ הַכָּבוֹד בַּקְּהִלָּה וּבַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, בְּכָל הַדּוֹרוֹת לְעוֹלָם וָעֶד. אָמֵן" (אפסים ג 20–21).
