"אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא־יִירָא לִבִּי אִם־תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ׃ אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית־יְהוָה כָּל־יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם־יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ… וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה… אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל־תַּט־בְּאַף, עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל־תִּטְּשֵׁנִי וְאַל־תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי" (תהלים כז 3–4, 6, 9).

מזמור כז תפור על עם השרוי במלחמה, לא רק בשל הדגש שהוא שם על אמונה באלוהים, אלא במיוחד משום שהוא חושף את סדרי העדיפויות והערכים הלא נכונים. כולנו כמהים לסיום המלחמות משום כיסופינו לשלום, לכלכלה משגשגת; לתקציבים לאומיים המתמקדים בטובת החברה ולא בהוצאות מופרזות על הצבא; למחירי דלק שפויים; ולמרדף בלתי פוסק אחר האושר.

עם זאת, עבור דוד המלך, היותו במלחמה פירושו ריחוק מהמקדש. הוא השתוקק לניצחון על אויביו כך שיוכל לשכון בבית אלוהים, לחזות בנועם יופיו ולזמר תהילותיו לצד עמו. תפילתו של דוד בזמן המלחמה מזמינה אותנו לשקול מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. אם תפילותינו לגאולה ושלום מתמקדות בעיקר בתועלת חומרית ובנוחות אישית, עלינו להודות שאנו מאבדים את מה שחשוב באמת. הבה ניתן לדוד ללמדנו כי 'תכלית האדם' והגשמת החיים הטובים באמת אינם אלא 'לשבת בבית יהוה ולהללו לנצח'.

"הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי׃ אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (תהלים כב 22–23).