"שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי׃ לֹא עַל־זְבָחֶיךָ אֹוכִיחֶךָ וְעֹולֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד… וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה־לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי־פִיךָ… אִם־רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמֹּו וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ… זֹבֵחַ תֹּודָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ 7–8, 16, 18, 23).
תהלים נ הוא מזמור תוכחה מאת הנביא–המשורר משבט לוי, המכונה אסף (ראו דה"א כה 1–2, 6; דה"ב כט 30, לה 15). במזמור זה, אלוהים מדגיש את הקורבנות מהם הוא באמת מרוצה (תהלים נ 14, 23) וגוער בעמו החושב כי מעשים דתיים, כלומר קורבנות בבית המקדש, יכולים להסתיר את רשעותם (פס' 16–22). החטא הבולט ביותר ברשימת הוא "המגע עם המנאפים" (ראו פס' 18). מעניין כי במזמור הבא, דוד המלך מתוודה על חטאו בניאוף (נא 1) ומעלה על נס את הקורבנות היחידים המרצים את אלוהים (פס' 18, 19, 21).
במוחנו, אנו נוטים למקם אנשים בקטגוריות מסודרות ונפרדות: חוטאים מול קדושים. אך הניגוד בין תהילים נ–נא מגלה כי הקו המפריד בין שתי הקבוצות הללו דק הרבה יותר. כאשר אנו מגדירים עצמנו כקדושים בזכות מעשינו הדתיים, ייתכן שאנו למעשה עומדים לצד הרשעים.
הדבר הראשון בו אלוהים מתעניין אינו תלוי בדברים שאנו עושים למענו. אדרבא, הוא מתעניין במצב ליבנו. כאשר מבינים את האמת אשר מזמור נ מביע – שרבים מהדברים שאנו כביכול עושים למען אלוהים נעשים בראש ובראשונה למענינו – אנו יכולים להזדהות עם תפילתו של דוד. או אז נוכל לראות עד כמה אנו זקוקים נואשות לאלוהים, שיתן לנו לב טהור וחדש:
"לֵב טָהֹור בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכֹון חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא 12).
