בית ק': "קָרָאתִי בְכָל־לֵב עֲנֵנִי יהוה חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה׃ קְרָאתִיךָ הֹושִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ׃ קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי׃ קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרֹות לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ׃ קֹולִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יהוה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי׃ קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתֹּורָתְךָ רָחָקוּ׃ קָרֹוב אַתָּה יהוה וְכָל־מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת׃ קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעֹולָם יְסַדְתָּם" (תהלים קיט 145–152).
לעיתים קרובות איננו מודעים למידה בה הדעות והתפיסות הקדומות שלנו משפיעות על האופן בו אנו קוראים ומבינים את התנ"ך. רוב האנשים מזהים את תהילים קיט כמזמור הארוך ביותר בתנ"ך וכמזמור המתייחס לתורה. וזהו בדיוק האופן בו הורגלנו לקרוא את הפרק הזה; כמזמור המתייחס לדבר אלוהים וְתוּ לֹא!
אולם קריאה קפדנית מגלה מימד חשוב במזמור שאנו עלולים לפספס: תהילים קיט מבטא קינה של עבד יהוה (פס' 17, 23, 38, 49, 65, 76, 84, 91, 122, 124–125, 135, 140, 176). מקבץ הפסוקים הנפתח באות קו"ף מבהיר זאת (פס' 145–152). בקינות המקראיות, העבד בדר–כלל פונה ישירות לאלוהים (פס' 145) עם תלונותיו ("קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה"; פס' 150) ותחינותיו ("עֲנֵנִי", "הֹושִׁיעֵנִי", "קֹולִי שִׁמְעָה", "חַיֵּנִי"; פס' 145–146, 149).
בהקשר הקינה, הנושא החוזר ונשנה של תורת אלוהים בולט לעין. הקינה המקראית מתאפיינת בביטוי של ביטחון ואמונה למרות הנסיבות הקשות המתוארות בתלונה. אלו המבקשים לפגוע בעבד "קרובים" אליו, אך "רחוקים" מתורת יהוה (פס' 150). אבל אלוהים אינו צריך להתקרב, כי הוא כבר "קרוב" (פס' 151). ככל שהסכנה מתקרבת, העבד נאחז חזק יותר בדבר אלוהים משום שהבטחותיו מבוססות על אופיו של אלוהים "קרוב". "לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי" (פס' 147); "קָרֹוב אַתָּה" (פס' 151); "וְכָל־מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת" (פס' 151); "קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעֹולָם יְסַדְתָּם" (פס' 152).
לפיכך, תכלית מזמור קיט אינה רק לספר לנו כמה נפלא דבר אלוהים. אלא, להדגים באמצעות העבד שעלינו להיצמד לדבר אלוהים משום שהוא חושף את אופיו והבטחותיו של אלוהים הקרוב. מזמור קיט מלמד אותנו כי במשברים הקשים ביותר בחיינו וברגעי הסכנה הגדולים ביותר, דבר אלוהים הופך לאוצר היקר לנו ביותר.
"טֹוב־לִי תֹורַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף… עַל־כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז" (תהלים קיט 72, 127).
