בית ק': "קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתֹּורָתְךָ רָחָקוּ׃ קָרֹוב אַתָּה יהוה וְכָל־מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת"
(תהלים קיט 150–151).
במקבץ הפסוקים הנפתחים באות קו"ף, פוגשים את העבד הקורא לאלוהים לישועה (פס' 145–146). העבד חסר השינה מדליק את הנר משני קצותיו, "מוקדם בנשף" (פס' 147) ובמהלך "אשמורת הלילה" (פס' 148) הוא מייחל לכך שאלוהים ימלא את הבטחות דברו (פס' 147). עם זאת, נראה כי אלוהים אינו מקשיב לזעקותיו של העבד להגנה, שכן אלה הבאים לפגוע בו "קרבו" אליו (פס' 150). באופן אירוני, הם מתקרבים לעבד יהוה דווקא משום התרחקותם מתורת יהוה (פס' 150).
לרגע, תפילה זו מרגישה כמו סיוט. הסכנה מתקרבת ונראה כי אלוהים אינו עונה לתחינותיו של העבד לעזרה. עם-זאת, פסוק 151 הופך לחלוטין את נקודת המבט שלנו. האויבים קרבים (פועל), אך אלוהים אינו צריך להתקרב, כי הוא כבר "קרוב" (תואר). המילה העברית הזו הופכת את הניגוד לחד משמעי: האויבים קרבו, אך אלוהים קרוב. כל מה שהעבד רואה מאותת לו כי הסכנה קרובה ואלוהים רחוק. אולם דבר אלוהים, בו הוא נאחז בשעות הבוקר המוקדמות ובחשכת הלילה, אומר לו אחרת. והרי כל הכתוב בתורת אלוהים הוא "אמת" (פס' 151).
אם-כן, עבור עבד אלוהים, ריחוקו לכאורה מאלוהים הוא רק עניין של תפיסה, לא של מציאות. האלוהים שברא את היקום בדיבור, תמיד קרוב – לא רק לעבד יהוה – אלא לכל עבדיו. עבור אלו מאיתנו החיים בצד השני של הבטחות הברית החדשה, אלוהים קרוב עוד יותר, מפני שרוחו למעשה שוכנת בקרבנו ומפגיעה בעדנו. לכן, כאשר אויבים קרבים גורמים לנו לחוש כי אלוהים רחוק, עלינו לאחוז לא במה שאנו מרגישים, אלא בדבר אלוהים:
"אַתֶּם, יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם, וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם, שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם"
(יוח"א ד 4).
