בית ד': "דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ׃ דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ׃ דֶּרֶךְ־פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאֹותֶיךָ" (תהלים קיט 25–27).
הנטייה שלנו להתייחס לתהילים קיט כאל מזמור המדבר על האופן בו כולם צריכים לאהוב את דבר אלוהים, למעשה מרחיקה אותנו ממשמעותו המשיחית העמוקה. שכן המזמור מתאר את קינתו של מלך בודד אשר, למרות רדיפותיו וסבלו הנוראיים, מבקש מעל הכל להתעורר לחיים בדבר אלוהים ולהיות מודרך על ידי תורתו הקדושה. בפס' 25–27, מלך זה אינו מתפשר על כך שרק אביו שבשמיים יהיה מורה התורה שלו. הוא רוצה ללמוד ישירות מהאב, כך שיוכל ללמד אחרים.
השקפה זו אינה רק נגזרת של ספר דברים (דניינו, משקפת את הלך הרוח והתיאולוגיה של ספר דברים), אלא גם של בשורת יוחנן. דברים יז 14–20 מתאר את המלך המסור לתורה, בעוד דברים יח 18 מבטיח את בואו של נביא כמשה, שידבר את המילים שאלוהים שם בפיו.
באופן מדהים, בשורת יוחנן מאחדת את שני הדיוקנאות הללו בישוע. הוא לא רק מלך ישראל (ראו יוחנן א 49, יב 13–15, יח 33–37, יט 12–15, 19–22), אלא גם הנביא כמשה, המתפלל במזמור קיט, לומד מאביו ומדבר את אשר שמע ממנו. על רקע דברים יז–יח ומזמור קיט, זהותו האמיתית של ישוע מתגלה במלוא תפארתה, וכך גם הסיבה שעלינו לשים בו את בטחוננו! "…וַאֲנִי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, זֹאת אֲנִי מְדַבֵּר אֶל הָעוֹלָם. הֵם לֹא הֵבִינוּ שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם עַל הָאָב. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: כַּאַשֶׁר תָּרִימוּ אֶת בֶּן–הָאָדָם אָז תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי הוּא וְכִי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה דָּבָר מִתּוֹךְ עַצְמִי, אֶלָּא עַל–פִּי מַה שֶּׁלִּמְּדַנִי אָבִי – אֶת זֹאת אֲנִי מְדַבֵּר" (יוחנן ח 26, 28).
