"לַמְנַצֵּחַ אַל־תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי־שָׁאוּל בַּמְּעָרָה… רוּמָה עַל־הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל־הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ… נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה׃ עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃ אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּל־אֻמִּים׃ כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד־שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ׃ רוּמָה עַל־שָׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל־הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" (תהלים נז 1, 6, 8–12).
כמו פסוקי הפתיחה בתהילים נב — נו, הפסוק הראשון במזמור נז מלמד כי הוא חובר בהקשר המלטותו של דוד מפני שאול (ראו שמ"א כב 1, כד 4). במזמור הקודם, דוד נאבק בפחד על–ידי דבקות בדבר אלוהים (תהלים לו 5, 11). במזמור לז הוא מגיב לאותו משבר, בנשק רב עוצמה נוסף: הלל.
מזמור נז מחולק לשניים; שני החלקים מתחילים במצוקתו של דוד ובאיום על חייו (פס' 2–5, 7) ושניהם מסתיימים ברוממות כבוד אלוהים על שמים (פס' 6, 12). בכל חלק, תשוקתו של דוד לכבוד אלוהים מונעת על–ידי חסד ואמת אלוהים, המשתרעים מעבר לשמים (פס' 4, 11).
בהתחשב בנסיבות האומללות, על–נקלה יכול היה דוד לכלות עצמו ברחמים עצמיים. במקום זאת, הוא בחר לכלות את זמנו בהלל המוקדש לאלוהים. בעוד דוד זימר והילל את אלוהים חרף נסיבותיו, הפכה מערת המסתור שלו למקדש של השתחווייה (האקוסטיקה לבטח הייתה מושלמת).
מדוע שבח והלל מהווים תגובה כה חזקה כנגד האויב? מפני שהם מכוונים אותנו מחדש לאמת, לפיה אלוהים גדול לאין שיעור מאויבינו. חשוב מכך, השבח מכוון מחדש את ליבנו לעבר תהילת אלוהים, ומזכיר לנו כי החיים אינם סובבים אותנו, אלא אותו.
"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ׃ וַיִּוָּעַץ אֶל־הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַיהוָה וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת־קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַיהוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים עַל־בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ" (דה"ב כ 20–22).
